המלך הזמין את השניים להיכנס לארמון. הם ישבו יחד לסעוד, וּבַאֲרוּחָה החגיגית סיפר להם על ממלכתו. "בארצנו באמת הכול ייתכן," אמר בגאווה, "אבל בעת האחרונה התושבים מודאגים," הוסיף. "הַדְּרָקוֹן הרשע מקבל מֵאִתנו כל שנה מכסת שוקולד גדולה. כל עוד מקבל הדרקון את מבוקשו, הוא לא תוקף את ארצנו. אבל לאחרונה אוזל השוקולד בְּמִכְרֵה השוקולד שלנו, וְנִרְאֶה שלא נוכל לשלוח לדרקון את המנה השנתית האהובה עליו כל כך. ואז מי יודע מה יעשה? הפחד בממלכה רב וַאֲנִי אובד עצות." המלך נאנח והמשיך: "יש פִּתְרוֹן לבעיה. האגדות העתיקות מספרות על מערה וּבָהּ אוצר גנוז של שוקולד, אבל איש אינו מֵעֵז להתקרב לשם בגלל ה"יְצורים": אויביה של "הכול ייתכן", דמויות משונות וּמַפְחִידוֹת הנמצאות שם. בנוסף, הדרך לשם קשה וּרְצוּפַת סכנות." אביתר ודניאלה הביטו זה בזה. "אנחנו נצא להביא את אוצר השוקולד," אמרה דניאלה בִּנְחִישׁוּת. "מן הסתם, יש סיבה שהגענו לְכָאן," הוסיף אביתר. "הנה, סוף סוף יש לנו הרפתקה אמִתית," אמרו שניהם.
