אביתר ודניאלה פקחו את עיניהם ומצאו את עצמם כל אחד במיטתו. הם היו שוב בבית. אבל כל זה לא הרגיש כמו חלום. המלך והדרקון, החילזון ואשת החלומות, סטיבן הנודד, ננדו וליליאן - הכול קרה באמת!
אביתר קרא לאימא לחדר. "אתה מפחד קצת, חמוד?" שאלה אימא וליטפה את שערו, "אשאר לידך עד שתירדם. אתה יודע, אביתרי, החושך מפחיד כי אנחנו לא רואים בבירור את הדברים בחדר. אבל אלה הם בסך הכול הרהיטים והצעצועים בחדר שלך, והצללים שלהם. אל תדאג."
"והאוצר?" מלמל אביתר והִרגיש איך השינה אופפת אותו לאט לאט.
גם דניאלה במיטתה שלה חיבקה את הדובי הישן והאהוב שלה והסתירה חיוך קטן. זה היה הסוד שלה ושל אביתר. זה היה האוצר שבלב.
