היצורים-גרסת סיפור (feat. יוסי מרשק)

סטיבן העביר את הילדים לצד השני של הנהר על גבי רפסודה מלרע קטנה ונפרד מהם לשלום. הערב החל לרדת, וְלִפְנֵיהֶם נראתה מערה גדולה וַחֲשׁוּכָה. הילדים אזרו אומץ ונכנסו למערה. לפתע נשמעו קולות דיבור מתקרבים. אביתר ודניאלה הסתתרו מאחורי סלע גדול. אל המערה נכנסו שני יְצוּרִים קטנים והתיישבו ממש מעבר לסלע שמאחריו הסתתרו הילדים. "איזה חוסר מזל," חשב אביתר, "אלה הַיְּצוּרִים המפחידים שעליהם דיבר המלך. מי יודע מה הם יעשו לנו אם יִתְפְּסוּ אותנו." מאובנים מִפחד, הקשיבו הילדים לשיחה של שני היצורים.

"מפחיד פה כל כך," נשמע קולה של ילדה. "אל תפחדי," ענה לה חֲבֵרָהּ, "אנשי הכול ייתכן הרשעים אינם מגיעים לַאֲזוֹרִים הללו. נמצא את האוצר ונוכל לחזור בִּמְהֵרָה הביתה." "ואם לא נמצא?" שאלה הילדה. "מה יהיה? מֵאַיִן נביא לדרקון הרשע את חפיסות השוקולד שלו?"

דניאלה ואביתר הסתכלו זה על זה בהפתעה. הם הבינו: כמו אנשי הכול ייתכן, גם ה"יצורים", מספקים לדרקון שוקולד בְּכָל שנה, וְכַנִּרְאֶה גם המלאי שלהם אוזל. דניאלה הושיטה יד לאביתר, ובאומץ רב משכה אותו אחריה אל מֵעֵבֶר לסלע. "אל תפחדו. לא נָרַע לכם," אמרה לשני היְצורים המבוהלים. "אנחנו אביתר ודניאלה, ובאנו בשליחות מלך הכול ייתכן למצוא את אוצר השוקולד. בדיוק כמוכם." "אנחנו ננדו וליליאן," לחשו היצורים בחשש־מה. "בואו, ביחד נוכל למצוא אותו ביתר קלות." אמר אביתר. הארבעה החליטו להיכנס ביחד לעומק המנהרה. ננדו וליליאן דווקא הרגישו בנוח בחושך הכבד. הם הושיטו את ידיהם לדניאלה וּלאביתר והִציעו להוביל אותם אל תוככי ההר. אביתר הרגיש את פעימות לבו. ומה אם כל הסיפורים עליהם נכונים? חשב לפתע. אולי זו מלכודת מתוכננת היטב?