ערב אפור

אינני יודע איה

ובאיזו טעות ומדוע

אנחנו עוד פעם נהיה

הזה והזו שהיו אז.

עם שביל המרחק הבתולי,

על סוס הבדידות הגבוה,

כשני געגועים – הוא מול היא-

נבואה. נבואה. נבואה.

ומאום לא נזכור. שום דבר.

כאילו דבר לא שכחנו.

כאילו הזמן שעבר

היה לא זמנינו אנחנו.

גם לא נאמין – כן או לא...

ודרך אוויר שאינינו

נראה בעיניים גדולות

עד מה חדשים הם פנינו.

לחייך תתלטף בדמעה,

אני לא אשאל אותה מה לה.

אני רק אביט – הדממה

נזרקת למעלה למעלה.

וכשהדממה תשבר,

אומר לך:- הגידי נא, למה

ליבי כה חיוור כה חיוור

אולי את כואבת לי שמה?

ושוב תתעבה דומיה

ואיש לא ידע, מי אני ומי את.

ואיש לא ידע שאנחנו

אהבנו עוד פעם אחת.

אזי יתקרב הארון

ואנו נשים בו לנוח

את שני אבירי היגון

את זה ואת זו שהיו אז.

ושנינו נביט ונביט,

ושנינו נידום ונידום,

כאילו ידענו תמיד

וכאילו הבנו היום.

אז לא אתעצב על כולך

ולא אפרד אולך.

זה סוף. זה יהיה בוודאי

בערב אפור כעיני.