הנשיקה האחרונה

כה חביבה וכה נלעגת ומרחוק כל כך קטנה את שוב נשקפת לי מנגד, אהבתי הראשונה. עיי מפולת, דם ואפר, שנים, שנים רובצות כתהום בין חלומות של בית הספר ובגרותי כבדת היום. האם עיניי כלואות בצוהר התמוגגו בציפיה? האם לך, יפה-התואר, הוספתי נוי בהזיה? הלכבודך, הלכבודנו הדליקו כל הערמונים בימי תפרחת בגננו נרות זקופים ולבנים? והאני היא המבוהלת מעוז של להט וצינה עת כי יורדים פתותי-השלג על נשיקתך האחרונה? איכה בגרנו בינתים! הגם אתה מאז תישא צריבת השלג על שפתיים, דמעת הכפור הנמסה?